מקרה המבחן

עזבתי הכול בחו״ל ובאתי לעזור לאבי ולאחי. אבי, ניצול שואה בן 90, עדיין טיפל בבנו — אחי, בעל נכות נפשית של 100%. אחי הפך לנכה זמן קצר לאחר שחרורו משירות צבאי, עקב טראומה שחווה בצבא. הוריי המנוחים טיפלו בו בבית בעצמם, מעולם לא דרשו פיצויים או הטבות.

השכנים

השכנים התעללו באמי ואבי המנוחים — שניהם ניצולי שואה שמעולם לא עשו רע לאיש. הם עבדו מבוקר עד ערב בניהול חנות וילונות ובטיפול באחי. השכנים רדפו את הוריי, הטרידו אותם וצעקו "מתי תמותו כבר?". רק לאחר מות אבי ז״ל גיליתי שהתנהלו 5 תיקים בבית המשפט מול השכנים, ושאבי שילם עשרות אלפי ש״ח קנסות. אדם ערירי, ניצול שואה בן 90 הסובל מדמנציה — מופיע בגפו בבתי משפט. כיצד אפשרו זאת?

זמן קצר לאחר פטירת אבי ז״ל, אחד השכנים, יצחק מוטולה, תקף אותי ואיים: "אני גמרתי את אביך, אני גם אגמור אותך". הגשתי תלונה במשטרה. דבר לא נעשה.

השיפוץ, המעצרים והרישום הפלילי

השכנים ביצעו שיפוץ בבניין בניגוד לחוק (2 דיירים מתנגדים). בסיוע המשטרה, עיריית קרית ביאליק ובתי המשפט — השיפוץ בוצע בכל זאת: פלישה לשטח פרטי הרשום בטאבו 60 שנה, בניית מתקן ללא היתר, הסגת גבול ושימוש בכניסה הפרטית. כאשר אבי גילה התנגדות — הוא נעצר מספר פעמים ואף קיבל רישום פלילי. ניצול שואה בן 90, המטפל בבנו הנכה, נעצר כי סירב שביתו יהפוך לשטח הפקר. רק שנים לאחר מותו, בעיון במסמכי העיזבון, נחשפתי לכך — אבי לא סיפר לי. אולי התבייש.

העובדות שנחשפו שנים אחרי

מפקד תחנת זבולון דאז, אילן סרדל, וסגל קצינים היו מקורבים למשפחת השכן. מפקד התחנה הודח בהמשך מתפקידו בשל מתן טובות הנאה למקורבים — עובדה מתועדת. עובדה זו מסבירה, לטענתי, כיצד יותר מ-50 תלונות שלי ושל אבי ז״ל נגד השכנים לא טופלו.

עובדה נוספת שהתגלתה באקראי: אבי לפ, אחיו של השכן, שימש דובר עיריית קרית ביאליק בתקופה שבה נדחתה בקשת הוריי לפתיחת כניסה נוספת שתקל על אחי הנכה — ללא גילוי נאות. שנים לאחר מות הוריי, ולאחר שהאח עזב את העירייה, ביקשתי וקיבלתי אישור לאותה דלת בדיוק. כשביקשתי מהעירייה לדעת מתי כיהן כדובר — סירבו; רק לאחר שנה, ובהתערבות מבקר המדינה, נענו.

קרן חסויים

מחלקת הרווחה בעירייה המליצה על קרן חסויים כאפוטרופוס על אבי, למקרה שלא אשאר בארץ. לאחר ביקור נציגים ושיחה עימם החלטתי שלא להשתמש בשירותיהם, וביקשתי וקיבלתי אפוטרופסות על אבי בעצמי. זמן קצר לאחר מכן נסעתי לחו״ל למספר ימים — ועם שובי התברר שקרן חסויים ביקשה וקיבלה בהעדרי אפוטרופסות על אבי. בהמשך, בהיותי שוב בחו״ל, קיבלתי הודעה על מות אבי. קרן חסויים, האפוטרופוס שלו, לא יצרה עימי קשר מעולם — ואיני יודע על נסיבות מותו דבר, מלבד שחווה התקף לב.

תיק 100/12 — אובדן הבית

בתיק המקרקעין דרשתי את פינוי השכנים מהרכוש הפרטי הרשום בטאבו 60 שנה. המפקח על המקרקעין, יובל וסרקרוג, העניק לשכנים זכויות שימוש בשטח הפרטי שלנו — החלטה שניתנה, לטענתי, ללא כל סעיף חוק המבסס אותה. לאחר החלטה זו לא ניתן היה להמשיך להתגורר בבית. נאלצתי למצוא לאחי מקום מגורים חלופי — לראשונה מזה 60 שנה. הבית עומד ריק, לא ראוי למגורים, כבר 15 שנה.

האפוטרופסות על אחי ומכירת הנכסים

משנאלצתי לחזור לחו״ל לאחר מות אבי, מונתה קרן חסויים כאפוטרופוס זמני על אחי. עם שובי ארצה ביקשתי לקבל את המינוי — אני, שאר בשרו היחיד. קרן חסויים התנגדה בטענה שהשתמשתי בכספים משותפים לצרכים פרטיים — טענה שאני דוחה מכל וכל. החלטות בית המשפט לענייני משפחה עלו בקנה אחד, באופן עקבי, עם עמדת קרן חסויים — והמסמכים מתעדים זאת: לא נבחנו הוצאותיי המשפטיות, ולא נבחן מחדלה של הקרן בהגנה על רכוש החסוי בתיק 100/12 — המנדט שלשמו היא מקבלת שכר. בהמשך הועברו נכסי המשפחה לניהול הקרן, ואף אושרה מכירת נכס שנועד כפנסיה עבורנו — מכירה ללא צורך, בהפסד של מאות אלפי ש״ח, בתוספת עמלה לקרן מכספי החסוי. לטענתי, ולפי המסמכים, מדובר בפגיעה קשה בחסרי ישע והפקרתם ללא ביסוס כלכלי.

המחיר

איבדתי את בריאותי, הוצאתי מיליונים מחסכונותיי ואף נטלתי הלוואות. 15 שנים, 68 תיקים בבתי משפט — כדי לתקן עוולות אלה. עד כה, ללא הצלחה.

האם הציבור חייב לדעת כל זאת? כן.